ככה, אחרי 6 שנים שבהם התאהבתי בעולם ההתפתחות האישית החלטתי שאני רוצה להתמקצע בזה.

לא חשבתי שזה יתחיל את המסע שלי לעבר עסק עצמאי ולעזוב את האקדמיה.

זה קרה כשהמוטיבציה הגדולה לקדם סטודנטים במעבדה שניהלתי באוניברסיטת תל-אביב עברה לתחום האימון לקריירה מתוך סיפוק ומשמעות. התחלתי לפזול לעבר עולם העצמאיים והורדתי אחוז משרה באוניברסיטה.

רכשתי קורסים, הדרכות, ספרים, ליווי עסקי ולמדתי מכל מי שפגשתי בדרך בארץ ובחו"ל.

הצמא ללמידה השתלם.

בניתי קהילה, ערוצי שיווק מגוונים, נעשיתי כתובת להתייעצות מקולגות שלי וגיליתי שפוטנציאל הרווח שלי בעסק גדול יותר מאשר באקדמיה.

ואז בפגישה אחת באחד ממגדלי העסקים בתל-אביב התחלתי להתערער.

באתי מוכן, בקי וממוקד עם דילמה עסקית מאד ברורה.

לראשונה נפגשתי פנים אל פנים עם אחד מהמנטורים העסקיים שלמדתי מהם באונליין.

הוא זיהה שאני בעניינים, פירגן מכל הלב, אבל אז הוא ניסה לשחק לי על הרגש.

"עמית, אתה over-qualified  עזוב אותך מאימון שכירים. הסיבה היחידה שאתה לא עוזר לעצמאיים להרוויח כסף היא שאין לך אומץ".

אוי, כמה זה היה נכון.

לא היה לי אומץ להיות בעצמי יועץ עסקי.

לא היה לי אומץ גם לבנות את העסק מהתחלה.

היו כל מיני שיקולים, אבל הסיבה העיקרית הייתה שלא ידעתי שזה מה שאני רוצה.